גייז
הי לכולם,
שמי עידו, ואני בן עשרים. ברצוני לחלוק את הסיפור האישי שלי, בשביל לעזור לכמה שיותר צעירים שפשוט יודעים בוודאות שהם גייז. ובכן, הבה ונתחיל. מאז שאני זוכר את עצמי, מגיל ממש צעיר, החיים שלי היו סבוכים ומסועפים. מאז היותי צוציק הבנתי שאני שונה, נבדל, אחר, ממש לא כל החבר'ה. כבר בגן הילדים שמתי לב שאני בכל זמן נתון משחק עם הילדות, והרבה פחות עם הילדים. כך היה גם בבית הספר היסודי, ובאופן טבעי הייתי הבן היחידי במקהלה של בית הספר. במעבר לתיכון שמתי לב שאני מאוד נמשך לנערים שהיו אתי בכיתה. רק בכיתה י"א הבנתי שאני כנראה משתייך לקהילה של גייז, אך ניסיתי להרגיע את עצמי, וחשבתי לתומי שאני עדיין צעיר מכדי לצאת בהצהרות שכאלו, ומוטב אהיה שאחקור את העניין יותר לעומק בהמשך הדרך.
שכחתי לציין שאני דתי, "פרט שולי"… מה שאומר שלמדו אתי בכיתה רק נערים, ובהתחלה הייתי החדש, ואף אחד לא באמת ניסה להתקרב אליי. באיזה שהוא שלב יצרתי כמה חברויות, עד שהחבר'ה התחילו ללחוץ עליי כדי שאודה שאני גיי. התחלתי לנקוט באלימות כלפי מי שהציק לי, מה שאומר שההורים שלי הגיעו כל שני וחמישי למשרד של מנהל התיכון, והציקו לי כל הזמן שאשפר את התנהגותי, כאילו שלא היו חסרות לי בעיות…
בשלב מסוים, התחלתי לחשוב שאולי יש בסיס להטחות של החבר'ה, אולי באמת אני הומו, ועליי להבין את זה במוקדם או במאוחר. התחלתי לנבור בשאלות קיומיות, מהות החיים ודברים בסגנון, ובעיקר להבין מי ומה אני, ומה בכלל אני שואף להיות. התחלתי להשתעשע ברעיון שאני בעצם באמת קשור לקהילה של גייז. לקראת סיום שנת הלימודים, השתתפתי בשיעור מלאה, ושוחחתי עם אופיר, מי שהפך עם הזמן להיות חבר נפש שלי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שיצאו לי המלים הכי כנות שלי. אמרתי – "אופיר, בשיא הכנות, אני גיי". אופיר השיב – "עידו, לא חשבתי אחרת, כל עוד אתה לא נמשך אליי, הכול בסדר, ונוכל להמשיך להיות החברים הכי טובים". הנהנו שנינו בראשינו לאות הסכמה, והמשכנו בעבודת המלאכה בעץ, כאשר הרגשתי שהורדתי משקל של כמה טונות מעצמי. עצם ההודיה בפני מישהו על הזהות המינית שלי שחררה בקרבי מטען עצום של המון שנים, משקל עודף שמשום מה בחרתי לשאת אותו, במקום לשחרר אותו, עד לאותו הרגע, כמובן.
מהרגע הזה התגלגלו העניינים, ולמרות שעידו נחשב לחבר טוב שלי, חיש מהר הוא הפיץ את הידיעה המרעישה עליי בפני כל. להפתעתי, גיליתי עוד שני גייז מבין תלמידי הכיתה, וכל ההצקות הפסיקו, כאשר קיבלו אותי כ"חבר מן המניין", ואני הייתי מבסוט מהמצב, ובטח ובטח שההורים שלי נרגעו, ומפה התחיל המסע האישי שלי להסתדר כהומו בחברה הדתית, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת…
